תלמד אותי את בבא מציעא ב ע"א

אתחיל בלימוד בבא מציעא דף ב ע"א, מתוך המקורות שסופקו.

המשנה הפותחת

המשנה הראשונה במסכת עוסקת במקרה של שני אנשים האוחזים בטלית אחת, וכל אחד טוען שמצא אותה או שהיא כולה שלו. לשון המשנה:

"שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּטַלִּית, זֶה אוֹמֵר אֲנִי מְצָאתִיהָ וְזֶה אוֹמֵר אֲנִי מְצָאתִיהָ, זֶה אוֹמֵר כֻּלָּהּ שֶׁלִּי וְזֶה אוֹמֵר כֻּלָּהּ שֶׁלִּי, זֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ, וְזֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ, וְיַחֲלֹקוּ"

רש"י מסביר מדוע דווקא כששניהם אוחזים: "דוקא אוחזין דשניהם מוחזקים בה ואין לזה כח בה יותר מזה שאילו היתה ביד אחד לבדו הוי אידך המוציא מחבירו ועליו להביא ראיה בעדים שהיא שלו ואינו נאמן זה ליטול בשבועה". כלומר, דין חלוקה בשבועה תקף רק כששניהם תפוסים פיזית בחפץ, שאז לכל אחד יש אחיזה שווה. אילו היה החפץ ביד אחד בלבד, השני היה צריך להביא ראיה, ואינו יכול ליטול בשבועה.

שאלת הגמרא: למה כפילות הלשון?

הגמרא שואלת מדוע המשנה כפלה את הטענות – "אני מצאתיה" וגם "כולה שלי" – והרי די היה לומר "אני מצאתיה וכולה שלי" במשפט אחד:

"למה לי למתנא זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי ליתני חדא חדא קתני זה אומר אני מצאתיה וכולה שלי וזה אומר אני מצאתיה וכולה שלי"

הגמרא מתרצת: "חדא קתני" – המשנה באמת מחשיבה זאת כטענה אחת, כלומר "אני מצאתיה" פירושו "אני מצאתיה וכולה שלי".

קושיית "זה וזה קתני"

על תירוץ זה מקשה הגמרא: "והא זה וזה קתני זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה זה אומר כולה שלי וכו" – הרי המשנה חוזרת על המילים "זה אומר... וזה אומר" גם לגבי "אני מצאתיה" וגם לגבי "כולה שלי", ומשמע שהן שתי טענות נפרדות. רש"י מבאר: "גבי מצאתיה תנא זה אומר וגבי כולה שלי קתני זה אומר ואי חדא הוא הכי אבעי ליה למתני זה אומר מצאתיה וכולה שלי" – אילו הייתה טענה אחת, היה צריך לנסח "זה אומר מצאתיה וכולה שלי".

הצורך ב"כולה שלי" – שלא נטעה שמספיקה ראיה

הגמרא מסבירה מדוע בכל זאת היה צורך לפרש גם "כולה שלי" ולא להסתפק ב"אני מצאתיה" בלבד:

"אי תנא אני מצאתיה הוה אמינא מאי מצאתיה ראיתיה אע"ג דלא אתאי לידיה בראיה בעלמא קני תנא כולה שלי דבראיה לא קני"

כלומר, אילו המשנה הייתה אומרת רק "אני מצאתיה", היינו עלולים לחשוב שמספיק לראות את המציאה כדי לקנותה, גם בלי להגביה אותה. לכן הוסיפה המשנה "כולה שלי" – ללמד שראיה בלבד אינה קונה, וצריך קניין גמור כגון הגבהה. רש"י מפרש: "בחזקה גמורה שהגבהתי תחילה ואתה תפסת מידי משזכיתי בה" – הטוען "כולה שלי" מתכוון שהגביה את המציאה ראשון וקנה אותה, והשני חטף ממנו.

ההסבר החלופי: לשון בני אדם

הגמרא מביאה הסבר נוסף: "ומצאתה דקרא דאתא לידיה משמע ומיהו תנא לישנא דעלמא נקט ומדחזי ליה אמר אנא אשכחית ואע"ג דלא אתאי לידיה בראיה בעלמא קני תני כולה שלי דבראיה בעלמא לא קני לה"

כלומר, בלשון התורה "ומצאתה" משמעו שהגיע לידו ממש. אבל בלשון בני אדם, אנשים קוראים למציאה כבר משעת הראיה. לכן אילו המשנה הייתה נוקטת רק "אני מצאתיה", היינו עלולים לפרש זאת כלשון בני אדם – שמספיקה ראיה. לכן הוסיפה המשנה "כולה שלי" כדי להבהיר שצריך קניין ממשי. רש"י מבאר: "אי לא הדר תנא כולה שלי הוה אמינא מאי מצאתיה דקתני תנא לשון בני אדם אחז במשנתנו ולא לשון מקרא והרבה בני אדם קורין לה מציאה משעת ראיה"

המשך המשנה: טענות חלקיות

המשנה ממשיכה למקרה שבו אחד טוען "כולה שלי" והשני טוען "חציה שלי". במקרה זה, הטוען "כולה שלי" נשבע שאין לו פחות משלושה רבעים, והטוען "חציה שלי" נשבע שאין לו פחות מרביע, והם חולקים בהתאם. רש"י מסביר: "מודה הוא שהחצי של חבירו ואין דנין אלא על חציה הלכך זה האומר כולה שלי ישבע כו' כמשפט הראשון"

המקרה שבו יש עדים או הודאה

המשנה מוסיפה: "בזמן שהם מודים או שיש להן עדים חולקין בלא שבועה" – כאשר יש עדים או ששניהם מודים זה לזה, חולקים ללא צורך בשבועה. רש"י מבאר שהמשנה באה ללמדנו חידוש נוסף: "דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו".

מקרה הרכוב והמנהיג

המשנה מביאה גם מקרה של שניים הרוכבים על בהמה, או אחד רוכב ואחד מנהיג, שדינם שווה – כל אחד נשבע שאין לו פחות מחציה וחולקים. רש"י מסביר: לאשמעינן אתא דרכוב ומנהיג שניהם שוין לקנות בהמה מן ההפקר – באה ללמד שרכיבה והנהגה שקולות בקניין בהמה מהפקר.

הבחנה בין מציאה למקח וממכר

הגמרא מבחינה בין רישא לסיפא של המשנה: "רישא במציאה וסיפא במקח וממכר" – הרישא (שניים אוחזין בטלית) עוסקת במציאה, והסיפא (רוכב ומנהיג) עוסקת במקח וממכר. רש"י מוסיף הבחנה חשובה: "ודוקא מקח וממכר הוא דאמרינן יחלוקו בשבועה דאיכא למימר שניהם קנאוה ולשניהם נתרצה המוכר אבל זה אומר אני ארגתיה וזה אומר אני ארגתיה לא יחלוקו דודאי חד מינייהו רמאי הוא ותהא מונחת עד שיבא אליהו" – דין חלוקה בשבועה נאמר דווקא במקח וממכר, שייתכן שהמוכר קיבל כסף משניהם, אבל בטענת "אני ארגתיה" – ודאי שאחד מהם רמאי, ולכן החפץ יהא מונח עד שיבוא אליהו.

זהו תוכן הדף עד כאן. האם תרצה שנמשיך לביאור הסוגיות הבאות?

מה הטעם שמחלקים ואיך השבועה פועלת כאן?

הטעם לחלוקה בשבועה מבואר בגמרא מתוך צורך לאזן בין החשש לרמאות לבין המציאות שבה כל אחד אוחז בחפץ.

הטעם לחלוקה

המשנה קובעת שכאשר שניים אוחזים בטלית, כל אחד נשבע שאין לו בה פחות מחציה, ואז חולקים. תוספות מסבירים את ההיגיון שבחלוקה: "ויחלוקו - תימה דמאי שנא מההיא דארבא דאמר כל דאלים גבר פרק חזקת הבתים (ב"ב דף לד: ושם) וי"ל דאוחזין שאני דחשיב כאילו כל אחד יש לו בה בודאי החצי דאנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא" כלומר, כיוון ששניהם אוחזים פיזית בטלית, אנו רואים כל אחד כאילו יש לו ודאי חצי, ולכן החלוקה יכולה להיות אמת. לעומת זאת, במקרה של ספינה (ארבא) שאיש אינו אוחז בה, לא ניתן לומר שהחלוקה משקפת את המציאות, ולכן הדין הוא "כל דאלים גבר".

הטעם לשבועה

הגמרא שואלת מדוע יש צורך בשבועה, והרי לכאורה די היה בחלוקה. התשובה היא שחכמים הטילו שבועה כדי למנוע מאדם לגזול את חברו. במציאה, האדם עלול להורות היתר לעצמו ולתפוס את החפץ, במחשבה שחברו לא הפסיד דבר. רש"י מפרש: "דמורה ואמר - מורה היתר לעצמו לאחוז בה בלא משפט" ו-"לאו מידי חסר - אינו מפסיד כלום בחנם באה לו ואף בלא טורח". במקח וממכר, האדם עלול לחשוב: "חברי נתן כסף וגם אני נתתי כסף, עכשיו כשאני צריך את החפץ אקח אותו, וחברי ילך לקנות אחר". רש"י מפרש: "דמי קא יהיבנא - דמים אני רוצה ליתן".

השבועה נועדה אפוא לגרום לאדם לפרוש מתביעת שקר. תוספות מבהירים: "אי תנא מציאה - משום דמורה ואמר חבראי לאו מידי חסר לכך תפיס אע"ג שיודע שחבירו מצאה ורמו רבנן שבועה עליה כדי שיפרוש". כלומר, אף שיודע שחברו מצא את החפץ, הוא תופס אותו, וחכמים הטילו עליו שבועה כדי שיפרוש ממעשה זה. תוספות מוסיפים עיקרון יסוד: "דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא" – מי שחשוד על הממון, אינו חשוד להישבע לשקר, ולכן השבועה אפקטיבית.

אופן פעולת השבועה

השבועה פועלת כתקנת חכמים המונעת עיוות דין. במקום להכריע מי הצודק (דבר שאינו אפשרי כשאין ראיות), מטילים שבועה על שניהם, מתוך הנחה שהחשוד על הגזילה יירתע משבועת שקר ויפרוש מתביעתו. באופן זה, החלוקה הסופית משקפת את המציאות באופן קרוב יותר לאמת.

מה הקושיה של תוספות על 'ויחלוקו' ואיך הם מתרצים?

הקושיה של תוספות על "ויחלוקו" היא: מדוע במשנתנו חולקים, ואילו במקרה של ארבא (ספינה) בבבא בתרא הדין הוא "כל דאלים גבר"?

תוספות מקשים: "תימה דמאי שנא מההיא דארבא דאמר כל דאלים גבר פרק חזקת הבתים".

התירוץ של תוספות מבחין בין שני המצבים. כאשר שניהם אוחזים פיזית בטלית, כל אחד נחשב כמוחזק בוודאות במחצית, ולכן החלוקה יכולה להיות אמת: "דאוחזין שאני דחשיב כאילו כל אחד יש לו בה בודאי החצי דאנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא".

לעומת זאת, בארבא שאיש אינו אוחז בה, אף שייתכן שהיא של שניהם, מאחר שאינם מוחזקים בה – הדין הוא "כל דאלים גבר": "אבל בארבא אע"ג דאפשר שהיא של שניהם כיון דאין מוחזקין בו הוי דינא כל דאלים גבר".

תוספות מוסיפים שגם במקרים אחרים שבהם החלוקה יכולה להיות אמת – כגון מנה שלישי שהנפקד תופס בחזקת שניהם, או שנים אדוקים בשטר – הדין דומה למשנתנו מטעם זה: וכן במנה שלישי דמדמי בגמרא לטלית חשיב ההוא שהנפקד תופס בחזקת שניהם כאילו הם עצמם מוחזקים בו … וכן שנים אדוקים בשטר דמדמי לקמן למתני' משום דשניהם אדוקים בו דהחלוקה יכולה להיות אמת.