תלמד אותי את ברכות ב ע"א

בוא נלמד יחד את פתיחת מסכת ברכות, דף ב ע"א.

המשנה הראשונה במסכת עוסקת בזמן קריאת שמע של ערבית. התנא פותח בשאלה: "מאימתי קורין את שמע בערבין. משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן עד סוף האשמורה הראשונה דברי רבי אליעזר". כלומר, לדעת רבי אליעזר, זמן קריאת שמע של ערבית מתחיל מהשעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתם, ומסתיים בסוף האשמורה הראשונה, שהיא שליש הלילה.

חכמים חולקים על רבי אליעזר וסוברים שזמן קריאת שמע הוא "וחכמים אומרים עד חצות".

לאחר מכן מביאה המשנה את דעתו של רבן גמליאל, המרחיב את הזמן עוד יותר: "רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר".

המשנה ממשיכה ומביאה מעשה הממחיש את שיטת רבן גמליאל: "מעשה ובאו בניו מבית המשתה אמרו לו לא קרינו את שמע אמר להם אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות". בניו של רבן גמליאל חזרו מבית משתה לאחר חצות ואמרו לו שלא קראו קריאת שמע. הוא הורה להם שכל עוד לא עלה עמוד השחר, הם עדיין חייבים לקרוא.

המשנה מוסיפה שרבן גמליאל לא חידש דין זה רק לגבי קריאת שמע, אלא זהו כלל רחב: "ולא זו בלבד אמרו אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר". כלומר, כל מצוה שאמרו חכמים שזמנה "עד חצות", למעשה זמנה מן התורה עד עלות השחר.

המשנה מדגימה כלל זה בשני תחומים נוספים: האחד, "הקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה עמוד השחר". הקרבת החלבים והאיברים של הקרבנות על גבי המזבח – מצוותה כל הלילה עד עלות השחר, כפי שמבאר רש"י: "מצותן – להעלות כל הלילה ואינן נפסלים בלינה עד שיעלה עמוד השחר". השני, "וכל הנאכלים ליום אחד מצותן עד שיעלה עמוד השחר". קרבנות שזמן אכילתם הוא יום אחד, כמו חטאת ואשם ותודה, מצוות אכילתם נמשכת כל הלילה עד עלות השחר, וכפי שמבאר רש"י: "מצותן – זמן אכילתן".

לאחר שהמשנה מבהירה שמן התורה הזמן נמשך עד עלות השחר, היא שואלת: "אם כן למה אמרו חכמים עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה". כלומר, מדוע קבעו חכמים שזמן המצוות הללו הוא עד חצות בלבד? כדי להרחיק את האדם מן העבירה – שאם ידע שזמנו עד עלות השחר, עלול להשתהות ולבוא לידי איסור.

מכאן עוברת הגמרא לדון בפתיחת המשנה. הגמרא שואלת: "תנא היכא קאי דקתני מאימתי". כלומר, על מה מסתמך התנא כשהוא פותח בשאלה "מאימתי"? הרי היה עליו להקדים תחילה את עצם החיוב לקרוא קריאת שמע. רש"י מבאר: "היכא קאי – מהיכא קא סליק דתנא ביה חובת קריאת שמע שהתחיל לשאול כאן זמן הקריאה".

על כך עונה הגמרא: "תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך והכי קתני זמן קריאת שמע דשכיבה אימת משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן". התנא מסתמך על הפסוק "בשכבך ובקומך", ומפרש את המשנה כך: מתי הוא זמן קריאת שמע שהיא "בשכבך"? משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתם. רש"י מוסיף: "אקרא קאי – ושם למד חובת הקריאה".

הגמרא ממשיכה ושואלת שאלה נוספת על סדר המשנה: ומאי שנא דתני בערבית ברישא לתני דשחרית ברישא. מדוע התנא פתח דווקא בקריאת שמע של ערבית, ולא בקריאת שמע של שחרית?

הגמרא מביאה שתי תשובות. התשובה הראשונה היא שהתנא למד זאת מהפסוק "בשכבך ובקומך" – הפסוק מזכיר תחילה שכיבה ואחר כך קימה, ולכן התנא פותח בערבית. התשובה השנייה: "ואי בעית אימא יליף מברייתו של עולם דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד". התנא למד זאת מסדר בריאת העולם, שבו נאמר "ויהי ערב ויהי בקר" – הערב קודם לבוקר. רש"י מבאר: "ואי בעית אימא – הא דתנא ערבין ברישא יליף מברייתו של עולם".

לאחר מכן הגמרא מקשה על התשובה הראשונה: "אי הכי סיפא דקתני בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה לתני דערבית ברישא". אם הטעם הוא משום שהפסוק מזכיר "בשכבך" קודם, מדוע בסיפא, כשהמשנה עוסקת בברכות קריאת שמע, היא פותחת דווקא בשחרית? על כך עונה הגמרא: "תנא פתח בערבית והדר תני בשחרית עד דקאי בשחרית פריש מילי דשחרית והדר פריש מילי דערבית". התנא אמנם פתח בערבית, אך כיוון שהגיע לעסוק בענייני שחרית, הוא מפרט תחילה את כל דיני שחרית, ורק אחר כך חוזר לפרט את דיני ערבית.

לאחר שביארה הגמרא את יסוד המשנה, היא עוברת לדון בזמן עצמו שקבעה המשנה – "משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן". הגמרא מקשה: "מכדי כהנים אימת קא אכלי תרומה משעת צאת הכוכבים לתני משעת צאת הכוכבים". הרי הכהנים אוכלים תרומה רק משעת צאת הכוכבים, אם כן מדוע לא נקטה המשנה בפירוש "משעת צאת הכוכבים"?

הגמרא מתרצת: "מלתא אגב אורחיה קמשמע לן כהנים אימת קא אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים והא קמשמע לן דכפרה לא מעכבא". התנא רצה ללמדנו אגב אורחא שני דברים: האחד, מתי אוכלים הכהנים בתרומה – משעת צאת הכוכבים. והשני, שהכפרה (הבאת הקרבן) אינה מעכבת את אכילת התרומה, אלא רק טבילה והערב שמש. הגמרא מביאה ראיה לכך מברייתא על הפסוק "ובא השמש וטהר": "כדתניא ובא השמש וטהר ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה ואין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה". ביאת השמש (כלומר, הערב השמש לאחר הטבילה) היא המעכבת את הכהן מלאכול בתרומה, אך הכפרה (הקרבת הקרבן) אינה מעכבת.

הגמרא ממשיכה ודנה בביאור הפסוק "ובא השמש וטהר": "וממאי דהאי ובא השמש ביאת השמש והאי וטהר טהר יומא". כיצד אנו יודעים ש"ובא השמש" פירושו שקיעת החמה, ו"וטהר" פירושו שהיום נטהר? כלומר, שהכוונה היא לצאת הכוכבים ולא לזמן אחר.

כך למדנו את פתיחת מסכת ברכות, דף ב ע"א, על פי סדר הסוגיה.

מה מחלוקת רבי אליעזר וחכמים בזמן קריאת שמע של ערבית ומה הטעם של כל אחד?

מחלוקת רבי אליעזר וחכמים היא בשאלת סוף הזמן לקריאת שמע של ערבית, אך שניהם מודים שתחילת הזמן היא משעת צאת הכוכבים.

שיטת רבי אליעזר: לדעת רבי אליעזר, זמן קריאת שמע של ערבית נמשך "עד סוף האשמורה הראשונה". האשמורה הראשונה היא שליש הלילה, ומשם ואילך עבר הזמן, שכבר אין זה נקרא זמן שכיבה, ואין מתקיים בו הפסוק "בשכבך". לשון רש"י: "ומשם ואילך עבר זמן דלא מקרי תו זמן שכיבה ולא קרינן ביה בשכבך".

שיטת חכמים: חכמים חולקים וסוברים שזמן קריאת שמע של ערבית הוא "עד חצות". גם הם דורשים "ובשכבך" – כל זמן שבני אדם שוכבים במטותיהם, ולדעתם זמן השכיבה נמשך עד חצות.

הטעם להבדל ביניהם: תלמידי רבנו יונה מבארים כי הן חכמים והן רבן גמליאל מודים שמן התורה זמן קריאת שמע נמשך כל הלילה, כדרשת "ובשכבך". לדעת חכמים, האמירה "עד חצות" אינה אלא סייג שנועד "כדי להרחיק אדם מן העבירה", שמא יאחר וישכח לקרוא כלל. לעומת זאת, רבי אליעזר סובר שזמן השכיבה עצמו מסתיים בסוף האשמורה הראשונה, וממילא אין חיוב לקרוא לאחר שליש הלילה.

מה אומרים תוספות על הקושיה מבית הכנסת?

תוספות על הדף (ברכות ב ע"א) מקשים על פירוש רש"י בעניין קריאת שמע בבית הכנסת, ומציעים פירוש חלופי.

הקושיה על רש"י

רש"י פירש שהקורא קריאת שמע קודם צאת הכוכבים לא יצא ידי חובתו, ומה שקורין אותה בבית הכנסת מבעוד יום אינו אלא "כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה", ועיקר החיוב הוא בקריאת שמע שעל המיטה לאחר צאת הכוכבים.

תוספות מקשים על כך ארבע קושיות:

1. קריאת פרשיות: אין העולם רגילים לקרוא על מיטתם אלא פרשה ראשונה בלבד, ואילו החיוב הוא לקרוא שלוש פרשיות. לשון תוספות: "והלא אין העולם רגילין לקרות סמוך לשכיבה אלא פרשה ראשונה (לקמן ברכות דף ס:) ואם כן שלש פרשיות היה לו לקרות".

2. ברכות: לקריאת שמע של ערבית צריך לברך שתיים לפניה ושתיים לאחריה, מה שאינו נעשה בקריאת שמע שעל המיטה. לשון תוספות: "ועוד קשה דצריך לברך בקריאת שמע שתים לפניה ושתים לאחריה בערבית".

3. מטרת הקריאה: הקריאה על המיטה נתקנה לשמירה מן המזיקין, ותלמיד חכם פטור ממנה, ומשמע שאין זו עיקר מצוות קריאת שמע. לשון תוספות: "ועוד דאותה קריאת שמע סמוך למטה אינה אלא בשביל המזיקין כדאמר בסמוך (דף ה.) ואם תלמיד חכם הוא אינו צריך".

4. פסיקת ההלכה: לפי רש"י, קריאת שמע של ערבית נאמרת לפני תפילת ערבית (שהרי זו הקריאה העיקרית), וזה מתאים לשיטת רבי יהושע בן לוי שאמר "תפלות באמצע תקנום". אולם להלכה נפסק כרבי יוחנן שיש לסמוך גאולה לתפילה של ערבית, כלומר שתפילת ערבית נאמרת מיד לאחר קריאת שמע וברכותיה, ומשמע שקריאת שמע של בית הכנסת היא העיקרית. לשון תוספות: "ועוד קשה דא״כ פסקינן כרבי יהושע בן לוי דאמר תפלות באמצע תקנום פ' באמצע בין שני קריאת שמע בין קריאת שמע של שחרית ובין קריאת שמע של ערבית. ואנן קיי״ל כר' יוחנן דאמר לקמן (ברכות דף ד:) איזהו בן העולם הבא זה הסומך גאולה של ערבית לתפלה".

מסקנת תוספות

לאור קושיות אלו, תוספות מסיקים בשם רבינו תם שהפירוש ההפוך הוא הנכון: "לכן פי' ר״ת דאדרבה קריאת שמע של בית הכנסת עיקר". קריאת שמע הנאמרת בבית הכנסת עם ברכותיה היא עיקר המצווה, ולא זו שעל המיטה.

תירוץ הזמן המוקדם

לשאלה כיצד מותר לקרוא קריאת שמע בבית הכנסת מבעוד יום, עונים תוספות שהדבר תלוי במחלוקת התנאים בעניין סוף זמן תפילת מנחה. לדעת רבי יהודה, זמן תפילת מנחה מסתיים ב"פלג המנחה" (שעה ורבע לפני השקיעה), ומיד לאחר מכן מתחיל זמן תפילת ערבית. לכן, מי שנוהג כרבי יהודה יכול להתפלל ערבית ולקרוא קריאת שמע כבר משעת פלג המנחה. לשון תוספות: "ויש לומר דקיימא לן כרבי יהודה דאמר בפרק תפלת השחר (ברכות דף כו.) דזמן תפלת מנחה עד פלג המנחה דהיינו אחד עשר שעות פחות רביע ומיד כשיכלה זמן המנחה מתחיל זמן ערבית".