תלמד אותי את סוגיית מפריחי יונים בסנהדרין כה ע"א

אתחיל בלימוד הסוגיה לפי סדר המשנה והגמרא.

המשנה (סנהדרין ג, ג) מונה את הפסולים לעדות, וביניהם "ומפריחי יונים". הגמרא שואלת: "ומפריחי יונים: מאי מפריחי יונים".

על כך מביאה הגמרא שני פירושים:

פירוש ראשון – "אי תקדמיה יונך ליון" – זהו תרגומה של בבל: "הכא תרגומה אי תקדמיה יונך ליון". רש"י מבאר שמדובר במעין הימור: "אם תקדמיה יונך ליון - ליוני אתן לך כך וכך". כלומר, שני אנשים מתנים ביניהם שמי שיונתו תקדים את יונת חברו – יקבל סכום כסף. זהו מעין משחק בקוביא, אלא שכאן התולה בדעת יונו ולא בדעת עצמו.

פירוש שני – "ארא" – "רבי חמא בר אושעיא אמר ארא". רש"י מפרש: "ארא - אשתליו"ן מלומד להביא יונים ממקומן לבית בעלים על כרחן ויש בהן גזל". מדובר באדם שמלמד יונים להביא יונים אחרים משובכי הזולת אל ביתו, ויש בכך גזל מדרבנן.

הגמרא מבררת מדוע כל אחד מהאמוראים לא אמר כחברו. "מאן דאמר אי תקדמיה יונך ליון מ"ט לא אמר ארא" – ומתרצת: "אמר לך ארא מפני דרכי שלום בעלמא". לדעתו, "ארא" אינו גזל גמור אלא איסור מדרכי שלום בלבד, ולכן אינו חמור דיו כדי לפסול לעדות. רש"י מבאר: "מפני דרכי שלום בעלמא - דתניא (חולין דף קמא:) יוני שובך ויוני עלייה יש בהן גזל מפני דרכי שלום ולא גזל גמור דלא זכה בהן בעל השובך דממילא קאתו ורבו להתם".

ולהפך: "ומאן דאמר ארא מאי טעמא לא אמר אי תקדמיה יונך ליון אמר לך היינו משחק בקוביא". לדעתו, "אי תקדמיה יונך ליון" הוא בכלל משחק בקוביא שכבר נשנה במשנה, ואין צורך לשנותו שוב.

הגמרא מוסיפה: "תנא תולה בדעת עצמו ותנא תולה בדעת יונו" – המשנה שנה גם משחק בקוביא (תולה בדעת עצמו) וגם מפריחי יונים (תולה בדעת יונו). וצריכה: "דאי תנא תולה בדעת עצמו התם הוא דלא גמר ומקני דאמר" – במשחק בקוביא, אדם סומך על חכמתו וסבור שינצח, ולכן אינו מקנה בלב שלם. אבל בתולה בדעת יונו, הייתי חושב שכן גמר ומקנה – קא משמע לן שאף זה אסמכתא ואינו מקנה.

חזרתם בתשובה – הגמרא מביאה ברייתא: "ומפריחי יונים אלו שממרין את היונים ולא יונים בלבד אמרו אלא אפילו בהמה חיה ועוף ואימתי חזרתן משישברו את פגמיהן ויחזרו בהן חזרה גמורה דאפי' במדבר נמי לא עבדי". כלומר, חזרתם בתשובה של מפריחי יונים היא שישברו את הכלים שבהם הם משחקים (או צדים) ויקבלו על עצמם שאפילו במדבר – מקום הפקר – לא יעשו זאת.

מכאן אפשר להבין שישנם שני טעמים לפסול מפריחי יונים: האחד משום אסמכתא וגזל (כמשחק בקוביא), והשני משום גזל ממש מדרבנן (הבאת יונים של אחרים). שני הפירושים עולים מן הסוגיה, והראשונים דנו בהם בהרחבה.

מה הטעם לפסול המשחק בקוביא לפי רמי בר חמא ולפי רב ששת, ומה הנפקא מינה ביניהם?

הגמרא מביאה שני טעמים לפסול המשחק בקוביא:

שיטת רמי בר חמא: "משחק בקוביא מאי קא עביד אמר רמי בר חמא משום דהוה אסמכתא ואסמכתא לא קניא" – הטעם הוא שהכסף שמרוויח במשחק הוא גזל, משום שהמשחק הוא "אסמכתא" (התחייבות שאינה גמורה בלב) שאינה קונה, ונמצא שנוטל ממון חבירו שלא כדין.

שיטת רב ששת: "רב ששת אמר כל כהאי גוונא לאו אסמכתא היא, אלא לפי שאין עוסקין בישובו של עולם" – לדעתו אין כאן אסמכתא, והטעם לפסול הוא שהמשחק בקוביא אינו עוסק ביישובו של עולם, כלומר אינו מתעסק במלאכה או במסחר שמועילים לחברה.

הנפקא מינה בין הטעמים: הגמרא עצמה מביאה נפקא מינה מעשית: "קים לי בנפשאי דידענא טפי אבל תולה בדעת יונו אימא לא". רש"י מבאר: "קים לי בנפשאי - ולא היתה ספיקא בידו וטעות הוא וכי אתני אדעתא דהוא נצח אתני ולא גמר ואקני אבל תולה בדעת יונו ספיקא הוא בידו אי נצח ואפ"ה אתני מספיקא הלכך גמר ומקני". כלומר, לרמי בר חמא שפוסל משום אסמכתא – דווקא בתולה בדעת יונו יש אסמכתא, אבל אם אמר "קים לי בנפשאי" אין זו אסמכתא ואינו פסול. לעומת זאת לרב ששת, גם מי שסומך על עצמו פסול, שהרי גם הוא אינו עוסק ביישובו של עולם.

נפקא מינה נוספת עולה מדברי הראשונים: "דלרמב"ח מ"מ פסול" – לרמי בר חמא, כל משחק בקוביא פסול לעדות משום גזל, אפילו אם יש לו אומנות אחרת. ואילו לרב ששת, "אבל ר"ש סבירא ליה אסמכתא קני" – אם יש לו אומנות אחרת, אינו פסול, כי הטעם הוא רק שאינו עוסק ביישובו של עולם.

מי היה בר ביניתוס, ולמה פסל אותו רבא, ומה פירוש הכלל 'אדם קרוב אצל עצמו'?

בר ביניתוס היה לווה בריבית, וכדברי רש"י: בר בינתוס - אוזיף מלוה. שני עדים העידו עליו: האחד אמר "קמא דידי אוזיף ברביתא" והשני אמר "לדידי אוזיף ברביתא". על פי עדות זו פסל רבא את בר ביניתוס מלהעיד.

הגמרא מקשה: כיצד קיבל רבא את עדותו של העד השני, הרי אותו עד הודה בעצמו שלווה בריבית, ונעשה בכך רשע הפסול לעדות? על כך עונה הגמרא: "רבא לטעמיה דאמר רבא אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע".

פירוש הכלל "אדם קרוב אצל עצמו" מבואר ביד רמ"ה: "אדם בעיני עצמו קרוב הוא נחשב אצל עצמו ויודע שאין קרוב כשר להעיד על קרובו ואע"פ שאמר פלוני רבעו לרצונו לא נתכוון להעיד על עצמו שהרי יודע שקרוב הוא אצל עצמו ואין נאמן להשים את עצמו רשע". כלומר, כשם שקרוב פסול להעיד על קרובו, כך אדם פסול להעיד על עצמו. לפיכך, החלק בעדות שבו הפליל העד את עצמו — בטל, אך החלק שבו העיד על חברו — מתקבל. זהו עיקרון "פלגינן דיבורא": "אע"ג דלא מהימן לגבי עצמו מהימן לגבי חבירו".