תלמד אותי את שבת לא ע"א

אתחיל בלימוד הדף, מסכת שבת דף לא עמוד א, לפי סדר הסוגיות.

פתיחת הדף – מעשה בהלל ושמאי והגרים שבאו להתגייר

הדף נפתח בסדרת מעשים על גויים שבאו לפני שמאי ולפני הלל לבקש להתגייר, וכל אחד מהם הציב תנאי מוזר. שמאי דחף אותם, ואילו הלל קיבלם ובחכמתו הביאם תחת כנפי השכינה.

מעשה ראשון – גר שרצה ללמוד רק תורה שבכתב

"ת"ר מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי אמר לו כמה תורות יש לכם אמר לו שתים תורה שבכתב ותורה שבעל פה א"ל שבכתב אני מאמינך ושבעל פה איני מאמינך גיירני ע"מ שתלמדני תורה שבכתב גער בו והוציאו בנזיפה בא לפני הלל גייריה". שמאי הוציאו בנזיפה, וכפי שמבאר רש"י, הטעם הוא משום שהבא להתגייר ולקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד – אין מקבלין אותו. לעומתו, הלל גייר אותו. רש"י מסביר שהלל סמך על חכמתו שסופו של הגר ילמד ויקבל גם את התורה שבעל פה, שהרי גר זה לא כפר בתורה שבעל פה אלא שלא האמין שהיא מפי הגבורה, והלל הובטח שאחר שילמדנו יסמוך עליו.

הלל התחיל ללמדו את האלף-בית, ולמחרת הפך לו את סדר האותיות, כגון תשר"ק. אמר לו הגר: "והא אתמול לא אמרת לי הכי". ענה לו הלל: "לאו עלי דידי קא סמכת דעל פה נמי סמוך עלי". רש"י מבאר: מניין אתה יודע שזו אל"ף וזו בי"ת? אלא שלמדתיך וסמכת עלי – כך סמוך על דברי גם בתורה שבעל פה.

מעשה שני – גר שרצה ללמוד כל התורה על רגל אחת

"שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי א"ל גיירני ע"מ שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת דחפו באמת הבנין שבידו". רש"י מבאר ש"אמת הבנין" הוא מקל באורך אמה שהיו מודדים בו את אורך הבניין כשקצצו עם האומנים. בא לפני הלל, והלל גייר אותו ואמר לו: "דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור".

רש"י מביא שני פירושים לדברי הלל. פירוש אחד: "חברך" זה הקב"ה – אל תעבור על דבריו, שהרי שנוא עליך שחברך יעבור על דבריך. פירוש שני: "חברך" כמשמעו – חברך ממש, כגון איסורי גזל, גניבה, ניאוף ורוב המצוות. ומהו "ואידך פירושה"? שאר דברי תורה, כלומר יש לדעת איזה דבר שנוא – "זיל גמור ותדע".

מעשה שלישי – גר שרצה להיות כהן גדול

"שוב מעשה בנכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש ושמע קול סופר שהיה אומר (שמות כח, ד) ואלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד". רש"י מבאר ש"סופר" הוא מלמד תינוקות. שאל הגר למי הבגדים הללו, ואמרו לו: לכהן גדול. אמר הגר בלבו: אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול. בא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתשימני כהן גדול – "דחפו באמת הבנין שבידו בא לפני הלל גייריה".

הלל אמר לו: "כלום מעמידין מלך אלא מי שיודע טכסיסי מלכות לך למוד טכסיסי מלכות". רש"י מבאר: "טכסיסי" – תיקוני צרכי המלך לפי הכבוד. הלך הגר ולמד, וכשהגיע לפסוק "והזר הקרב יומת" (במדבר א, נא), שאל על מי נאמר. ענה לו הלל שאפילו על דוד מלך ישראל נאמר. נשא הגר קל וחומר בעצמו: "ומה ישראל שנקראו בנים למקום ומתוך אהבה שאהבם קרא להם (שמות ד, כב) בני בכורי ישראל כתיב עליהם והזר הקרב יומת גר הקל שבא במקלו ובתרמילו על אחת כמה וכמה".

סיום שלושת המעשים – שבח ענוותנותו של הלל

"לימים נזדווגו שלשתן למקום אחד אמרו קפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה". רש"י מבאר: "שלשתן" – הגרים הללו. הגרים עצמם העידו שקפדנות שמאי כמעט טרדה אותם, ואילו ענוותנות הלל היא שקירבה אותם.

מעשה בהלל והמתערב – "הוי זהיר ברוחך"

"שהמרו זה את זה אמרו כל מי שילך ויקניט את הלל יטול ד' מאות זוז". רש"י מבאר: "שהמרו" – נתערבו, כמו "שממרין את היונים" בסנהדרין. תוספות מפנים שהלכות אסמכתא מפורשות במקום אחר בבבא מציעא.

אחד מהם הלך בערב שבת כשהלל חפף את ראשו, עבר על פתח ביתו וקרא: "מי כאן הלל מי כאן הלל". רש"י מעיר שזו לשון גנאי לנשיא ישראל – "כלום כאן הלל?". הלל נתעטף ויצא לקראתו, ובכל פעם שהאיש שאל שאלות תמוהות – מדוע ראשי בבליים סגלגלות, מדוע עיני תרמודיין תרוטות, ומדוע רגלי אפרקיים רחבות – הלל ענה בסבלנות: "שאלה גדולה שאלת".

לבסוף אמר האיש: "שאלות הרבה יש לי לשאול ומתירא אני שמא תכעוס". הלל נתעטף וישב לפניו ואמר לו לשאול את כל שאלותיו. אמר לו: "אתה הוא הלל שקורין אותך נשיא ישראל א"ל הן א"ל אם אתה הוא לא ירבו כמותך בישראל א"ל בני מפני מה א"ל מפני שאבדתי על ידך ד' מאות זוז". ענה לו הלל: "הוי זהיר ברוחך כדי הוא הלל שתאבד על ידו ד' מאות זוז וד' מאות זוז והלל לא יקפיד". רש"י מבאר: "כדי הוא הלל" – ראוי לכך.

מעבר לסוגיית "יראת ה' היא אוצרו"

לאחר מכן עוברת הגמרא לדרוש את הפסוק מישעיהו (לג, ו) "והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת יראת ה' היא אוצרו". רבי שמעון בן לקיש דורש: אמונת זה סדר זרעים … ואפ"ה יראת ה' היא אוצרו. רש"י מבאר כל אחד: סדר זרעים – שעל אמונת האדם סומך להפריש מעשרותיו כראוי; עתיך – סדר מועד; חוסן – סדר נשים, שעל ידי אשה נולדו יורשים; ישועות – סדר נזיקין, שמושיעו מלהזיק ומלהתחייב ממון; חכמת – סדר קדשים; ודעת – סדר טהרות, ודעת עדיפא מחכמה; ואף על פי כן, "יראת ה' היא אוצרו" – הוא העיקר החשוב בעיניו לאצור ולעשות סגולה לזיכרון.

מאמר רבא – שאלות הדין

"אמר רבא בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתורה עסקת בפו"ר צפית לישועה פלפלת בחכמה הבנת דבר מתוך דבר". רש"י מבאר: "קבעת עתים" – שאם אין דרך ארץ אין תורה, לכן צריך לקבוע עתים קצובים לתורה; "עסקת בפריה ורביה" – היינו חוסן; "צפית לישועה" – לדברי הנביאים; "הבנת דבר מתוך דבר" – היינו דעת.

ואף על פי כן: "אי יראת ה' היא אוצרו אין אי לא לא". ומשל לאדם שאמר לשלוחו להעלות כור חיטין לעלייה, ואמר לו: "עירבת לי בהן קב חומטון א"ל לאו א"ל מוטב אם לא העליתה". רש"י מבאר: "קב חומטון" – ארץ מליחה שמשמרת את הפירות מהתליע. בלא יראת שמים, כל התורה והמעשים כחיטין בלא חומטון – מוטב שלא היו.

סיום הדף – ברייתא דבי רבי ישמעאל

"תנא דבי ר"י מערב אדם קב חומטון בכור של תבואה ואינו חושש". רש"י מבאר שאינו חושש למוכרה בדמי חיטין, שאין זו אונאה, שהרי שמירתן בכך.

זהו תוכן הדף. האם תרצה שנעמיק באחת הסוגיות?

למה שמאי דחה את הגר והלל גייר אותו?

הגמרא מביאה שלושה מעשי גרים שבאו לפני שמאי ולפני הלל, ובכולם שמאי דחף אותם והלל גייר. המקורות נותנים לכך שני הסברים עיקריים.

הסברו של רש"י – גישה עקרונית מול גישה חינוכית

רש"י מסביר את טעמו של שמאי על פי ברייתא מפורשת: "הוציאו בנזיפה - דתניא הבא לקבל דברי חברות חוץ מדבר אחד וכן גר הבא להתגייר וקבל עליו דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו". שמאי פעל לפי ההלכה הפשוטה, שמי שבא להתגייר ומקבל עליו את כל התורה חוץ מדבר אחד – אין מקבלים אותו. הגר הראשון לא האמין בתורה שבעל פה, השני ביקש תנאי בלתי אפשרי, והשלישי ביקש להיות כהן גדול – כל אחד מהם דחה דבר מהותי, ולכן שמאי דחה אותם.

לעומתו, הלל קיבל אותם. רש"י מבאר שהלל לא חלק על העיקרון ההלכתי, אלא סמך על חכמתו החינוכית: גייריה - וסמך על חכמתו … שהובטח שאחר שילמדנו יסמוך עליו. הלל הבין שהגרים הללו אינם כופרים בעיקר, אלא חסרים הבנה, והוא האמין שביכולתו ללמדם ולהביאם לקבלת התורה כולה. ואכן, לכל אחד מהם הוא הראה בדרכו את הטעות שבתפיסתו – לגר הראשון הפך את האלף-בית כדי שיבין שעליו לסמוך על המסורת, לשני לימד את כלל "דעלך סני לחברך לא תעביד", ולשלישי הראה שאפילו דוד המלך בכלל "והזר הקרב יומת".

הסבר נוסף – קפדנות מול ענווה

הגמרא עצמה מביאה את עדותם של שלושת הגרים עצמם, לאחר שנזדווגו למקום אחד: "קפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה". מכאן עולה שההבדל ביניהם לא היה רק הלכתי-עקרוני, אלא גם תכונתי: שמאי נהג בקפדנות, והלל בענווה ובסבלנות. תכונה זו של הלל מודגשת גם במעשה המתערב, שבו הלל לא כעס אף על מי שהקניטו והפסידו ארבע מאות זוז, ואמר לו: כדי הוא הלל שתאבד על ידו ד' מאות זוז והלל לא יקפיד.

מכאן אפשר להבין שהלל ראה בגרים נפשות המבקשות להתקרב, והשתמש בענוותו ובחכמתו כדי לקרבן, גם כשבקשתם נראתה תמוהה או לקויה.

מה הלקח מ'דעלך סני לחברך לא תעביד' לפי רש"י?

רש"י מביא שני פירושים עיקריים לדברי הלל "דעלך סני לחברך לא תעביד", ומהם עולים שני לקחים שונים.

פירוש ראשון – בין אדם למקום

"ריעך וריע אביך אל תעזוב (משלי כז) זה הקב"ה אל תעבור על דבריו שהרי עליך שנאוי שיעבור חבירך על דבריך". לפי פירוש זה, "חברך" אינו אדם אחר, אלא הקב"ה. הלקח הוא שעל האדם להישמר מלעבור על דברי ה', כשם ששנוא עליו שאדם אחר יעבור על דבריו שלו. זהו לקח של יראת שמים – הבנה שהמרי במצוות ה' הוא מעין בגידה בידידות, והאדם עצמו לא היה רוצה שינהגו בו כך.

פירוש שני – בין אדם לחברו

"ל"א חבירך ממש כגון גזלה גנבה ניאוף ורוב המצות". לפי פירוש זה, "חברך" הוא חברו ממש, והלקח הוא מעשי ונוגע לרוב המצוות שבין אדם לחברו – איסורי גזל, גניבה, ניאוף וכדומה. העיקרון הוא להימנע מלעשות לחברו כל דבר שהאדם עצמו היה שונא שיעשו לו.

מהו "ואידך פירושה"?

רש"י מבאר שהלל לא התכוון שדי בכלל זה בלבד, אלא ששאר התורה היא הפירוש והביאור של כלל זה. על "ואידך" כותב רש"י: "שאר דברי תורה". ועל "פירושה" הוא מבאר: "דהא מילתא הוא לדעת איזה דבר שנאוי זיל גמור ותדע". כלומר, יש צורך ללמוד את התורה כולה כדי לדעת מהו באמת הדבר השנוא – "זיל גמור ותדע". הלקח המלא הוא שהכלל "דעלך סני לחברך לא תעביד" הוא היסוד, אך מימושו המלא מחייב לימוד מעמיק של כל התורה.